עדות אחאית בטיפול קבוצתי אנליטי

עדות אַחָאית בטיפול קבוצתי אנליטי +ביבליאוגרפיה.pdf

הורידו את PDF • 189KB

"חלמתי על הקבוצה הלילה", מספרת רינה, אישה בשנות ה40- לחייה שבנה הצעיר מת מסרטן. "ובחלומי", היא ממשיכה בקול עמוק מבלי להישיר מבט "כולנו יושבים כרגיל במעגל, ופתאום נכנס לקבוצה שלנו ילד קטן, שמו בן. הוא ילד שובב, שלא מצליח לשבת במקום אחד כמו שאר הילדים. כל כמה דקות קם ומטייל במרחב ולא מקשיב להוראות. בחלום אני מאוד כועסת עלייך, רינה מסתכלת עליי, כי אני יודעת שהוא לא מתאים לקבוצה ולא מבינה למה הכנסת אותו לכאן. אני רוצה להגיד את זה, אולם לא מסוגלת להוציא מילה. קולטת שגם נטלי כועסת עלייך, וזה מחזק אותי, ואני מרגישה שהפעם אהיה מסוגלת להגיד לך את הביקורת שלי במישרין, ולדבר בגלוי על דברים שאני שותקת אותם שנים. את מקלקלת לי ומביאה ילד חדש לקבוצה ופוגעת במקום היחיד שבו אני יכולה לדבר באמת. לראשונה אני שוקלת ברצינות לעזוב את הקבוצה. ששנינו לא נהיה פה – זה או הוא או אני".

בתיאור החלום נפתח המפגש הקבוצתי, המתקיים ארבעה חודשים לאחר כניסתם של נטלי ואבי, שני משתתפים חדשים לקבוצה בשנתה החמישית לחיה. בשתיקה שהשתררה בחדר בתגובה לסיפור החלום נזכרתי ברגע בו בני הבכור הבין שאחיו התינוק יישאר איתנו לתמיד . בני ניגש אליי בנחישות ודרש שנחזיר את הילד לבית החולים, "שם הוא נולד ולשם הוא שייך!", אמר בכעס. כששמע את הסברי על כך שגם הוא ילד שלנו וזה גם הבית שלו, פניו נפלו והוא פרץ בבכי מר.

האם כניסת המשתתפים החדשים גורמת לחברי הקבוצה כאב דומה לזה שחש בני הבכור עם הולדת אחיו? תהיתי לעצמי. האם בכך שהכנסתי זוג משתתפים בבת-אחת לקבוצה , כשאחד מהם קורה תיגר על סדריה, הפגנתי כלפיהם חוסר רגישות?

נטלי ה פרה את השקט שמילא את החדר. "רינה, אני חושבת שאני מבינה למה חלמת על הילד הזה. רק לפני שבועיים אמרת שחסר לך שאת לא חולמת על הבן שלך שמת. אמרת כמה שובב הוא היה וכמה את מתגעגעת אליו ".

"רינה, האם שמת לב שבחלום כעסת על המנחה?", פנתה אליה הדס , אחת החברות בקבוצה, "במציאות את לא כועסת עליה אף פעם".

רינה : "זה נכון, באמת הצלחתי לכעוס על המנחה, אבל זה התאפשר רק בזכות נטלי, שכעסה על המנחה בחלום. לבד לא הייתי מעיזה" .

אבי )המשתתף החדש שהגיע לפגישה זו לאחר היעדרות של שלושה שבועות(: "לא חשבתי שהנוכחות שלי מאיימת כל כך עלייך, רינה. אני מבין שאני הוא 'הבן' בחלום שלך. את כבר אמרת לי שהנוכחות שלי קשה לך, ונטלי והדס, דיברתן על כך שאני נוסע לטייל ועוזב את הקבוצה מיד אחרי מפגש בו יש קרבה בינינו. אני לא בטוח שזה נכון תמיד. לפעמים זה רק נסיבות החיים.

יעל פנתה לאבי ואמרה לו בלהט: "אתה באמת מעצבן נורא עם ההתנהגות הזו , נכנס והולך כאילו אנחנו בתחנת רכבת ולא בקבוצה טיפולית".

"אני הפסקתי להתייחס לאבי, אמרה מאיה ליעל, אם לא איכפת לו מאיתנו, למה שיהיה לי איכפת ממנו? הוא כיסא ריק בשבילי".

ראיתי את הכעס שהצטבר כלפי אבי ואת ההתקפה על חוסר מחויבות והתמסרות שלו לתהליך. שקלתי לצאת להגנתו איך בחרתי להמתין הפעם. בעבר הגנתי לא רק לא הועילה לו, אלא עוררה תוקפנות רבה יותר כלפיו על כך שזוכה ליחס מועדף מהמנחה. "תסמכי על התהליך", חשבתי לעצמי וקריאתו זו של פוקס (1948 ,Foulkes )עזרה לי להחזיק בשתיקה כהתערבות קבוצתית. פוקס כינה את הקבוצה "מיקרוקוסמוס חברתי" בגבולותיו ניתן לשוב ולהתמודד עם סוגיות של פגיעה, סטייה מהנורמה ותיקונן. הקבוצה, לדידו, יוצרת במשותף את המארג שממנו מגבש כל פרט את זהותו האישית ומכונן את הסובייקטיביות הייחודית שלו. "החוק הבסיסי של הדינמיקה הקבוצתית", לפי פוקס, מגדיר ש"הסיבה העמוקה ביותר לכך שמטופלים בקבוצה יכולים לחזק זה את זה בתגובות הנורמליות שלהם, היא שבמשותף הם מייצרים את אותה הנורמה עצמה, שמתוכה כל אחד מהם מגבש את ה'סטייה' האינדיבידואלית שלו" )שם(. לפיכך, הקבוצה היא מסגרת שבין השאר משחזרת מצבים טראומטיים וקורבניים במטריצה הדינמית )1957 ,Anthony & Foulkes )שלה, ומהווה מרחב אולטימטיבי שבו "הפרעות היחסים" )פרידמן, 2013( באות לידי ביטוי אך גם יוצרות את המצע היעיל ביותר לתיקונם.

ועדיין, הפחד שהקבוצה תתלכד נגד אבי ותקריב אותו קורבן על הנטישות והעוול שחוותה בעבר, הקפיא את דמי. מה כה בלתי נסבל באבי עבור הקבוצה? האם גם אני הייתי מעדיפה שייצא ממנה? בחנתי את רגשותיי בשתיקתי. האוויר נהיה סמיך בחדר לפני שעומר החל לדבר.

עומר, שעד אז היה נרדם כל פעם שהיה עימות עם אבי בקבוצה, נזעק: "אתם רציניים? למה אתם כולכם נגדו? אבי, למה חשבת שאתה הבן בחלום של רינה? אני בכלל לא בטוח שמדובר בך!"

"עומר, זעקה הדס , איך אתה לא רואה שאבי הוא באמת 'הילד המפריע' מהחלום של רינה?! ההיעדרויות שלו, חוסר המחויבות לקבוצה פוגעים בכולנו".

נטלי, שלא הביטה באבי מתחילת המפגש, הצטרפה לשיח: "אני לא מבינה אותך, עומר, איך אתה יכול להגן עליו בכלל? הוא עושה פה מה שבא לו בלי להתחשב באף אחד אחר".

עומר: "נטלי, את מתקיפה את אבי. בעצם לא רק את, כולכם. כאילו הוא היחיד שנטש פה. אתם מכעיסים אותי! מה זה אומר, הדס, 'אבי באמת הילד שמפריע'?? אני בעצמי עזבתי את הקבוצה ונעלמתי לשלושה חודשים. לא באתי אפילו להסביר לכם מה קרה לי ולא יכולתי לדמיין כמה פגעתי בכם, ואתם כולכם מפנים את הכעס שלכם ר ק אל אבי. זה לא הוגן!"

ברגע זה, שבו עומר נעמד כנגד ההתקפה של הקבוצה על אבי, הגן עליו בגופו והעיד על העוול שהקבוצה עושה לו תוך הסתכנות עצמית בדחייתה, הרגשתי כאילו הכישוף שבו כולנו נלכדנו בו, התפוגג. עומר העיר את עצמו ואת הקבוצה ועצר את הפיכתו של אבי ל"שעיר לעזאזל" . בפעולה זו של " עדות אחאית" ב"כאן ועכשיו" הקבוצתי מנע את השלכת החלקים הדחויים אל אבי והאחריות על הנטישה ותוקפנות התפזרה בין משתתפיה.

בהתאם לתפיסתו של ברומברג )2011( על יחסים בין מטפל למטופל בפסיכואנליזה, ניתן להסיק שפגיעתם של המשתתפים, פתולוגית ככל שתהיה, תציג את עצמה על במת היחסים בקבוצה וכך עשויה לספק הזדמנות נדירה לבנייה של חוסן רגשי ולתיקון. ברגר טוענת כי עדות לתיקון שכזה בתוך מארג היחסים קבוצתיים בונה חוויה של משמעות וחוסן, ומפחיתה באופן משמעותי מתחושות ההדרה, הדחייה והבדידות של האדם בעולמו, כאשר התהליך של "לדבר אותם החוצה" הוא חלק מהמאבק להפוך לבני אדם נראים, נוכחים ואמיתיים יותר בחיינו .)Berger, 2017(

בהתנהגותו זו ניתן לומר שעומר "נתן עדות" לאבי. מה היא אותה עדות? מה היא עדות בקבוצה טיפולית ובמה היא שונה מטיפול פרטני? בנושאים אלו אעסוק בפרק זה .

טראומה נפשית והשלכותיה

טראומה נפשית היא נזק שנגרם לנפש בעקבות חוויה חד -פעמית או חוזרת ונשנית בחייו של אדם. היא מכניסה אותו למצב של הלם, שבו אינו מסוגל להתמודד עם מצבו ועם רגשותיו. "מה שקרה – לא קרה". ברגר )2017( מעצימה את החוויה הטראומטית, הנחווית לא פעם כהתקפה על השפיות. לדידה, מציאות עובדתית שאינה זוכה לתיקוף ולאישור, עלולה לקבל איכות של "אי-מציאות". היא עוברת מעין מחיקה מן הרשומות של האירועים ש"אכן קרו", הן בעולם הפנימי והן במציאות החיצונית. מצב זה של "אי-הכרה" ו"אי-ידיעה" מקבל מעמד של "רוח רפאים", שבו אירועים אישיים וקולקטיביים הופכים "לאי-נוכחות" ואף ל"אי-קיימות". ברגר טוענת כי מצב זה מבזה את קיומו הנפשי של האדם, מבלבל אותו, מקפיא אזורים טראומטיים בנפש ועלול בסופו של דבר להחליש את יכולתו לשרוד )שם(.

"הטראומה שאין לה עדּות" ממשיכה להדהד בגופו של האדם ולהתגנב למציאות באופן לא מודע, בשל העדר קול או ביטוי במהלך האירוע עצמו ולאחריו )לאוב, 2008(. "סימפטום הממלמל", טוענים פוקס ואנת'וני )1957 ,Anthony & Foulkes), מביא לחדר חומרים לא מודעים בְּ דרך של חזרתיות עיקשת על התנהגות, דפוס או אמירה שאינה לכאורה בעלת משמעות מיוחדת בעולם הממשי והקונקרטי, אך מסמנת באופן עקיב את הטראומה או את הפגיעה שעדיין אינה ניתנת לדיבור או למנטליזציה.

עדות בטיפול פסיכואנליטי

עדות בטיפול, בניגוד לעדות משפטית, שהיא פעולה פסיבית הנעשית מעמדת צפייה או שמיעה, היא פעולה אקטיבית, ויטלית ואינטר-סובייקטיבית, המערבת את המטופל ואת המטפל גם יחד. לדידה של ברגר )2017(, עדות היא מרכיב חיוני בתהליך הטיפול, המהווה התחייבות באישור, בתיקוף ובהכרה במציאות חיצונית, כמו גם בסובייקטיביות של האדם; עדות פסיכולוגית היא חלק חיוני בהכרה הדדית, שכן היא כרוכה באחריות לומר את האמת ואת הנכונות להתמודד עם השלכותיה )שם(.

ברמן )2017( מתאר את הדינמיקה של עדות בטיפול פסיכואנליטי וטוען כי יש לה סדר ברור של פעולות. לדידו, במצבי "עצמי" פוסט-טראומטיים, הכרחי לבסס תחילה את מקומו של המטפל כ"עד אוהד" לפני שהוא מבטא "אחרּות" כלשהי, ולאחר ביטוי של אחרּות יש לחזור לעמדה ראשונית של עדות אוהדת. במילים אחרות, ברמן מציע לבסס הזדהות תואמת עם המטופל לפני הזדהות משלימה, ולחזור אליה לאחר ביטוי השונות בקשר. )שם(

עדות בטיפול קבוצתי אנליטי

ברמן )2017( סבור כי הקבוצה יכולה ליצור קולקטיב או ח ברה זמנית של עדים אוהדים. בשלב ראשון, לדידו, החבר הרואה בעצמו קורבן מתקבל על ידי החברים התומכים בו, מגוננים עליו ומפגינים חמלה למצבו. אולם בשלבים מתקדמים יותר הוא מתחיל להיתקל בתגובות אחרות מצד המשתתפים. המטופל פוגש את "האחרּות" בקבוצה, באופן שעלול לפעמים להיות מכאיב ומתסכל מבחינתו. ברמן טוען כי יש סדר בתהליך העדות בקבוצה בתחילת חייה. בהתחלה מופיעים תגובות אמפתיות ומזדהות עם הכאב של הקורבן, ורק בשלבים מאוחרים יותר מתאפשר מפגש עם "אחרּות". אני חולקת על עמדתו של ברמן, הרואה מנגנון מסודר ביחס לעדות במרחב הקבוצתי. לדעתי, אחת מהתכונות הי י חודיות של הטיפול הקבוצתי לעומת הפרטני הן ריבוי הזדהויות בו-זמנית שאינן בהכרח מופיעות על פי שלבי ההתפתחות בקבוצה. הקבוצה לדעתי מאפשרת לחוות הזדהות תואמת ומשלימה בעת ובעונה אחת, בזמן שעדות המטפל בטיפול הפרטני נעה לסירוגין בין הזדהות תואמת להזדהות משלימה. מצב זה לטענתי מספק תנאים פחות מוגנים לעבודה עם חוויות טראומטיות מאשר בטיפול הפרטני, או כפי שברמן מגדיר זאת, "קבוצה היא מרחב חצי בטוח" )ברמן, 2015(. עם זאת, תהליך זה מאפשר להחיות ולשחזר את האירועים הקשים בתוך היכל המראות הקבוצתי, כך שלכל משתתף קיים תפקיד ברור בדרמה המשוחזרת, זאת לצד הזדמנות לגלות ולחוות חוויות חדשות של תיקון הדורשות תעוזה ושינוי בדפוסי העבר ובכך מאפשרות תהליך ריפוי למספ ר ו למשתתפים בו- זמנית.

בהקשר זה חשוב להדגיש תופעה ייחודית נוספת למרחב קבוצתי. עדות בקבוצה טיפולית מזמנת אפשרות ייחודית במינה "לעמוד לנוכח עדותו של האחר", ובכך הופכת את העדות לציבורית ולנחלת הכלל. עמידה זו מאפשרת לחברי הקבוצה, לפי סלאן )2001(, "להעיד על העד", מצב שכמובן אינו יכול להתקיים בטיפול פסיכואנליטי אינדיבידואלי והוא מאפשר לפרוץ את הקיפאון ואת המחסומים הדיסוציאטיביים שהחוויות הטראומטיות חרטו בנפש ומניע תנועה חדשה שבה עדות נוכח עדים אחרים מעצימה את האפקט של ההד לחוויה הטראומטית ונותנת תוקף נוסף לעדות עצמה.

בדומה לתפיסתו של פוקס, הופמן ),1983 2013( טוען שהתרחשות בטיפול אינה בהכרח העברה של יחסי העבר של המשתתפים. הוא טוען כי המציאות מובנית על ידי שניים ואינה רק ש חזור. רעיון זה חל גם על העברה ועל העברה נגדית. שניהם, לדידו של הופמן, אינם שחזורים ותהליכים חד-כיווניים אלא השפעות הדדיות הקשורות למפגש ייחודי בין שני סובייקטים. אם כך, העוולות בקבוצה הן תוצר של שחזורי העבר לצד יצירה של "סיטואציה חדשה" הנוצרת במפגש בין סובייקטים שונים. עדות של משתתפים הניתנת על העבר וגם על ההווה מחזירה לאדם תקווה ואמונה באכפתיות וב"אנושיות בסיסית" ומגבירה את התחושה של הכרה ושייכות. עם זאת, אנו יודעים שבקבוצות אנליטיות יש ג ם כוחות הרס, כוחות של אנטי -גרופ המאיימים לפרק את הקבוצה ועלולים להתקיף את האדם בזמן שיתופו, או כחלק מש חזור החוויה הטראומטית (,2003Nitsun(. כפי שמיטשל טוען, מי שרוצה להיות חלק מהפתרון, "מסכים" לא ביודעין להיות חלק מהבעיה, ובכך משחזר אותה ביחסים הטיפוליים ) ,Mitchell .)1997

אני סבורה שבמצב זה, שבו הקבוצה מהווה אמצעי להחייאת חוויות העבר ולש חזורן, מצב שפועלים בו כוחות בנייה והרס בעת ובעונה אחת, לעדות האקטיבית של חברי הקבוצה יש משמעות מכרעת לגבי תהליכי ריפוי ותיקון עבור הפרט. לעדות זו אני קוראת "עדּות א ח אית", ויש לה מאפיינים ייחודיים המבדילים אותה מעדּות במרחב של טיפול פסיכואנליטי פרטני, כפי שאפרט כעת.

עדות אחאית

"עדות א ח אית" היא עדות הניתנת בפומבי על ידי "אחים לקבוצה" נגד עוולות המתרחשות ב"כאן ועכשיו" הקבוצתי, הן כתיקון לחוויות העבר של המטופל והן כעדות לעוולות המתרחשות בהווה בתוך "סיטואציה חדשה" במפגש הייחודי בין כמה סובייקטים.

המילה א ח אִ ים מתרגמת את המונח siblings. א ח אי (sibling (הוא כל אחד מכמה צאצאים שיש להם הורה משותף או הורים משותפים. היא משמשת במדעי החברה וברפואה )למשל לציון אחים מאותו תורם זרע(, בביולוגיה )בחקר בעלי חיים והתנהגותם( ועוד )מתוך אתר האקדמיה(.

בהקשר הנידון אני משתמשת במילה אחאי כמייצגת יחסים אופקיים בין המשתתפים בתוך קבוצה ספציפית.

לעדות אחאית זו שני מאפיינים ייחודיים המבדילים אותה מעדות בטיפול פסיכואנליטי פרטני. המאפיין הראשון הוא שהעדות ניתנת על פגיעה או חוסר צדק ב"כאן ועכשיו" הקבוצתי בנוכחות "אחרים אמיתיים" בפומבי. פומביות זו מקיימת שתי פונקציות בעת ובעונה אחת. האחת היא "עדות על עדות", כלומר ע ד שנותן עדות לע ד, ופונקציה שנייה המאפשרת ריבוי קולות לעדים עצמם. מגוון של קולות המעידים על הטראומה מזוויות חיים שונות, מקנה לדעתי חוויה מתקנת "מרובת פנים" לחוויות העבר במקומות של העדר עדות לטראומה.

לדעתי, עדות של משתתף בקבוצה כלפי משתתף אחר נתפסת כיותר "קרובה לחוויה " האותנטית של המטופל בשל היחסים של "שווים בקבוצה" ולעיתים אף עוצמתית יותר בשל העדר ממד כלכלי ביניהם. למשל יאלום גילה, על בסיס המחקרים הרבים שערך בקבוצות, שמה שאמרו חברי הקבוצה למשתתף נזכר כרגע מכונן יותר ממה שאמר המנחה )יאלום, 2006(. ההסבר לכך הוא שאמירות המשתתפים נתפסות כיותר ניטרליות וככאלה שאינן נאמרות מתוך התפקיד של "המנחה", אלא כזרם אסוציאציות חופשי של המשתתף.

המאפיין השני הוא שעדות זו ניתנת נגד דמויות הסמכות, נגד חבר אחר בקבוצה או נגד הקבוצה כשלם בעבר או בהווה, או גם וגם. עדות אחאית זו מחייבת פעולה נועזת של משתתף בקבוצה החייב לקום נגד ה מתרחש במציאות הקבוצתית, להשמיע את קולו ולתת את עדותו למרות הסיכון והמחיר הכרוכים בכך. ובכך, עדות אחאית בקבוצה לא רק נותנת הכרה בעוולות, אישור ותוקף על אי-צדק שנעשה, אלא גם כוללת בהכרח יציאה מעמדה פסיבית של המאזין בקבוצה לעבר "נוכחות חיה" )אלוורז, 2005(, ונוכח "האחים" הסימבוליים בקבוצה היא כרוכה במחיר של סיכון מעמדו של העד עצמו.

בחזרה למפגש המתואר בוייניטה

בהמשך לדבריו של עומר, אמרתי לקבוצה: "ה'בן' בחלום של רינה יכול להיות כל אחד מחברי הקבוצה עבור כל אחד פה. הוא מייצג פחדים וחלקים שאנחנו לא רוצים לראות אצלנו ומעדיפים להוציא אותם החוצה, הפעם באמצעות דחייתו של אבי אל מחוץ למעגל הקבוצתי. אתה, עומר, הסתכנת ויצאת להגנתו של אבי ובכך אפשרת לכולנו לגעת במקומות שניסינו להימנע מלפגוש".

"זה נכון", אמרה הדס בשקט . "עד שדיברת, עומר , לא זכרתי לך את הנטישה שלך. כעסתי רק על אבי. לא יכולתי לפגוש את מה שאתה, אבי, מייצג בשבילי, שזה הימנעות מקשר, חריגּות ובדידות. הרגשתי שאני לא יכולה 'לעכל' אותך, אך בעצם לא יכולתי לקבל את הדמיון בינינו. רציתי שתיעלם. ראיתי איך אתה מחבל בקשרים, איך אתה דוחה או בורח כשמתקרבים אליך . אני בדיוק כמוך, לא נותנת להתקרב אליי ולא מכניסה אף אחד פנימה, אבל קל יותר לשנוא את זה אצלך" .

רינה המשיכה את דבריה של הדס ופנתה לאבי: "אתה באמת הילד הזה בחלום שלי. הנוכחות שלך מקשה עליי בגלל תשומת הלב שאתה מושך מהמנחה ומהקבוצה, בדיוק כמו אחי הצעיר , שזוכה לכל התמיכה של ההורים שלי בגלל שלא מפסיק להסתבך בחייו. עכשיו אני מבינה שגם אני רוצה כזו תמיכה ותשומת הלב. רוצה לקחת את המקום שלי ולא רק להמתין שיפנו אליי. אתה תמיד אומר שאתה מפחד מאנשים, כמוני, אבל בקבוצה אתה לא מפחד לריב ולהגיד את מה שאתה חושב, ואני משותקת רק מלראות את זה. אני פשוט מקנאה בך .

דיון

החלום של רינה חשף ת מה קבוצתית חשובה שעסקה בחוויות דחייה, נטישה וקנאה בקבוצה. בתחילתו של המפגש תקפו המשתתפים את אבי והתלכדו נגדו. הם ניסו להדיח אותו יחד עם כל מה שהוא ייצג עבורם, עם כל מה שלא ניתן היה לסבול במפגש עם "עצמי" בתוך קשר. יציאתו של עומר נגד הקבוצה היה רגע מכונן המהווה בעיניי דוגמה לעדות אחאית בקבוצה.

תנועה זו, של יציאה מהאזורים הרדומים והמשותקים של הנפש, אינה מצילה רק את העד המוסר את עדותו לקבוצה, אם במילים ואם באמצעות השחזור הטראומטי, אלא את כל המשתתפים הנוכחים בסצנה שבה נעצרת הקרבת קורבנות על מזבח ההדחקה.

במפגשים הבאים, עומר, שהיה "רדום" בכל פעם שהקבוצה תקפה את אבי על חריגותו, סיפר שאחז בו שיתוק דומה כשהוריו הוציאו את אחותו מהבית בגלל התנהגותה המוחצנת, המרדנית והחריגה. הוא סיפר שלא עשה דבר כדי לעוצ רם ולא אמר דבר להגנתה. שנתיים לאחר הוצאתה מהבית, הידרדרה אחותו לסמים והקשר ביניהם נותק לעד.

"הייתי שם ועצמתי עיניים", סיפר עומר כחודש לאחר המפגש שבו הגן על אבי. "לא ניסיתי לעשות דבר, לא הבנתי באיזו סכנה היא נמצאת ולא קמתי להגן עליה מפני הוריי. הם שלחו אותה למוות בטוח ואני הייתי ע ד אילם. השתיקה שלי מביישות אותי עד היום ולא נותנות לי מנוח. גם פה התנתקתי ונרדמתי כשניסיתם להוציא את אבי מהקבוצה. גם כאן נשארתי מחוץ לסיטואציה עד לרגע שלא יכולתי עוד... כיום אינני מוכן יותר לשתוק".

עומר קם כנגד הקבוצה כדי להגן על אבי מפני הפיכתו לשעיר לעזאזל ודחייתו מהקבוצה, ועל ידי כך ש חרר את השיתוק ואת חוסר המעש שאחזו בו בקשר לאבי, בדומה לשיתוק שלו בעבר בקשר לאחותו. אמנם עומר הוא לא זה שגרם להוצאתה של אחותה מן הבית, אבל בעמדתו הפסיבית ובאי-העשייה שלו הוא הרגיש אשם על כך שנטש אותה, אשמה שהמשיכה ללוות אותו שנים אחר כך.

אבי רווק כבן ,50 לא ניהל לדבריו שום מערכת יחסים קרובה במשך שנים ארוכות ונמנע מאינטראקציה חברתית באופן כללי. הוא תיאר חוויות דחייה מתמשכות שצבר במשפחה, את הניכור ביחסיו עם אמו והניתוק המוחלט בקשר עם אחיו באופן מונוטוני ומרדים. "היא מבטלת אותי בלי בעיה וכל פעם שאני מתקרב נותנת לי להרגיש שאינני שייך למשפחה", סיפר בקול מתכתי.

נראה שבקבוצה אבי התנסה בדפוסיה של אימו באמצעות ביטוליו והיעדרויותיו מהפגישות בכל פעם שחברי הקבוצה היו מתקרבים אליו. כל עוד הצליח להחזיק בריחוק רגשי מהמשתתפים היה מגיע באופן סדיר, אולם ברגעים שבהם השריון שלו נסדק, ומילותיהם של המשתתפים חדרו אל מעבר למעטפת החיצונית, הוא היה בורח ונעלם. ראיתי זאת הן כאימה מאינטימיות בשל חשש להיפגע בקשרים קרובים לאור נסיבות חייו והן כאקט של הזדהות עם התוקפן, שבו מילא בקבוצה את תפקידה של אימו הנוטשת ודרך תגובותיהם של המשתתפים חווה את חוויות הדחייה בהיפוך תפקידים מצמרר. אבי חיפש נואשות את עדותם של המשתתפים על הדחייה הקשה שחווה מאימו לאורך חייו, אולם במקום זאת, שיחזר את הדחייה באופן רפטטיבי בקבוצה על ידי היעלמותו כתגובה להתקרבות של המשתתפים אליו. עד ההתקוממות של עומר הפכה הקבוצה בעצמה ל"אם הדוחה" ובכך ש חזרה את מצבו המשפחתי של אבי, שהפך לבלתי נסבל עקב שהות ממושכת בתפקיד הדחוי. הקבוצה חוותה את הגנ תי על אבי בשני אופנים: כהגנה על חלש שאינו מסוגל לדואג לעצמו )ילד(, ולחלופין כהעדפתו על פני האחרים )הבן המועדף( – מה שעורר תחושות של קנאה וזעם ביחס אליו.

כל ניסיונותיי הקודמים לפזר את האחריות על המתרחש בין חברי הקבוצה ולפרש את ההתקפה על אבי כרצון להקריבו מתוך משאלה להשליך עליו את חלקי ה"עצמי" הבלתי נסבלים של עצמם – כשלו. אומנם כשעומר יצא להגנתו על אבי והעיד לטובתו ב"כאן ועכשיו" הקבוצתי, חלה תפנית: עומר בחר לצאת נגד עמדת הקבוצה, כמו נגד האם שדחתה את אבי או בעברו את אחותו. הוא לא היה מוכן יותר לעצום עין ובכך לשתף פעולה עם העוול שנעשה. במעשה זה נתן עומר הכרה על עוול שאבי חווה בקבוצה, תוך כדי הסתכנות עצמית כמי שיצא נגד קונצנזוס קבוצתי הרואה באבי "ילד מופרע וחריג" שיש להדיחו.

ביציאתו זו הגן עומר על אבי מפני ההתקפה של הקבוצה והזמין את עצמו ואת האחרים לקבלת אחריות אישית ולהחזרת "המושלך לביתו". במפגש המתואר כאן חווה אבי התנסות מחודשת בחוויה הטראומטית של הדחייה המשפחתית, היוצרת הזדמנות למציאות חלופית שבה פועלת "עדות אחאית" במסגרתה האחים הם אלה השומרים זה על זה. בהמשך אותו מפגש חדל אבי מתוקפנותו. שפת גופו נרגעה, גון קולו התרכך, ונדמה היה שהוא מרשה לכולנו לערסל אותו בתוך המארג הקבוצתי שזימן בשבילו חוויה חדשה של "עדות אחאית".

אנשים נוטים לשחזר, באופן לא-מודע, יחסים, בעיקר טראומטיים, שהתרחשו בזמן ובמקום אחרים )2003 ,Hopper). בווינייטות המתוארות ניתן לראות תהליך שבו הקבוצה כשלם וכל אחד מחבריה משחזרים חוויות טראומטיות מן העבר ונלכדים בפחד הגדול שלהם מדחייה. השאיפה לשייכות והרצון להיכלל ללא ספק מהווים אחד המשאלות והדחפים העמוקים ביותר שלנו, וקשורים קשר הדוק לחרדות מפני דחייה, הדרה ונטישה, כך שעצם הגדרת השייכות כוללת בתוכה בהכרח את מי שאינו שייך.

ניתוח הווינייטה מדגים תהליך של קבוצה המשתחררת מעמדה המקריבה את משתתפיה כ"שעירים לעזאזל" בעזרת פונקציה של "עדות אחאית" בקבוצה. כפי שניתן לראות, עדות אחאית היא פעולה אקטיבית, והעד )חבר אחר בקבוצה( נדרש לבחור בה גם במחיר של הסתכנות עצמית, כפי שפעל עומר במפגש. אני טוענת כי תהליך העדות בקבוצה הוא "חצי נשלט", בשל התגובות המתעוררות באופן ספונטני ולא מודע למסופר ולמתרחש בה. כמו כן, פונקציית העדות האחאית אינה הדרגתית, כמו בטיפול פרטני, ומשלבת בתוכה עדות מתוך הזדהויות מרובות בעת ובעונה אחת, ולא לסירוגין כמו בטיפול הפרטני. מצב זה הופך את הקבוצה למרחב "חצי בטוח" )ברמן2015,( ודורש מהמטפל הקבוצתי ערנות מיוחדת בשל ריבוי התפקידים ה"משוחקים" באופן לא מודע בדרמה המשוחזרת בקבוצה.

אמנם בטיפול פרטני למטפל יש יותר שליטה על הקצב שבו הוא חושף את האחרּות שלו, מה שאינו קיים בקבוצה הטיפולית, אבל בקבוצה האנליטית חלק מהמשתתפים יביעו אחרּות וחלק יביעו הזדהות למול מצב עצמי קורבני או במצב של עדות, כלומר העדות פוגשת אחרּות לצד הזדהות תואמת.

לסיכום, בפרק זה ניתן לראות איך הקבוצה הטיפולית מחזיקה יחד עם המשתתף את הדינמיקה של "תוקפן-קורבן", שבה לכל משתתף יש תפקיד בדרמה המתרחשת. השחזור כולל תהליכים הרסניים המהווים חלק בלתי נפרד מהמציאות הקבוצתית. הקבוצה יוצרת מצב שבו טראומה של משתתף משוחזרת ב"כאן ועכשיו" הקבוצתי, והמשתתפים ממלאים תפקידים פעילים בה. תפקידים אלה אינם זרים למשתתפים, הם "משוחקים" בהתאם לחוויות האישיות של כל אחד מהם עם אזורי טראומה וקורבנּות. לכן, כשהקבוצה "מצליחה" להקריב את ה"שעיר לעזאזל" שלה, כל חבריה נפגעים ממעשה זה: כל אחד בקבוצה מבין שהוא יכול להיות הבא בתור, ולכן הא מון והביטחון מתערערים.

לעומת זאת, עדות אחאית בקבוצה היא עמדה אתית שאינה רק נותנת הכרה על העוולות, אישור ותוקף על אי צדק שנעשה בעבר, היא כוללת בהכרח יציאה מעמדה פסיבית של המאזין בקבוצה לעבר "נוכחות חיה" )אלוורז, 2005( כנגד עוולות המתרחשות בהווה. עדות אחאית היא ביטוי להתפתחות הנפשית של האדם באמצעות יחסים עם האחים ולאו דווקא עם דמויות הסמכות. עמידה זו של "שומר אחי אנוכי" מול הסמכות או מול המשתתפים האחרים לנוכח "האחים סימבולים בקבוצה" ובמחיר של סיכון על מעמדו של עד עצמו מהווה (,1983Symingtom" (Freedom of Асt "עבור כל המשתתפים בקבוצה.

ביבליאוגרפיה

אלווארז,א. )2005(. נוכחות חיה. תרגום: אלה גולן. תולעת ספרים

ברמן,א. )2015(. מהו הקבוצתי בטיפול הקבוצתי. טיפול קבוצתי אנליטי בארץ זבת חלב ודבש.קרית-ביאליק."אח" בע"ם.

ברמן,א. )2017(. קורבניות פוסט-טראומטית: נקודת מבט טיפולית-פסיכואנליטית.קורבניות, נקמה ותרבות הסליחה. קרית ביאליק. "אח" בע"ם.

הופמן,א. )]1983[ 2013(. בתוך: המטופל כפרשן של חווית האנליטיקאי. בתוך: ס"א מיטשל ול' ארון )עורכים(. צמיחתה של מסורת: פסיכואנליזה התיחסותית. תרגום: א' רילוב. תל-אביב: תולעת ספרים.

יאלום,א. ולשץ',מ. )2006(. טיפול קבוצתי: תיאוריה ומעשה. ירושלים: כנרת ומגנס.

לאוב,ד. )2008(. "עדות" משבר העדים בספרות, בפסיכואנליזה ובהיסטוריה. רסלינג.

Berger. M. (2017). ‘Thy Brother’s Keeper’: Witnessing as a Moral Presence in Group Analysis and Beyond.

A Response to Farhad Dalal’s Foulkes Lecture.

Group Analysis.45 (4); 459-471 Bromberg,P.M.(2011). Awakening the Dreamer. New-York,Routledge

Celan, P. (2001) Selected Poems and Prose, translated by John Felstiner. Foulkes, S.H. (1948) Introduction to Group Analysis. London: Karnac New York: W.W. Norton Foulkes, S.H.,Antony E.J., (1957) Group Psychoterapy: The Psychoanalytic Approach. Maresfield Reprints, London. Friedman,R.(2013) Individual or group therapy? Indications for optimal therapy. Group Analysis, 46: 164-170. Mitchell, S.A.(1997). Influence and Autonomy in Psychoanalysis. Hillsdale NJ:Analytic Press. Hooper,E. (2003). The Social Unconscious. London: Jessica Kingsley Publishers. Symingtom N. (1983) Act of Freedom, International Review of Psyho Analysis, 10: 283-291.